• דינה שגב

להלך בתוך ספר שירה


"אני אורבת לילדות שלי כמו אנס ליד גן הילדים", כתוב באותיות גדולות וברורות על שלדת מכונית חלודה, שנמצאה כנראה ברחוב, ולאחר שנכתב עליה הטקסט הזה, באותיות לבנות של קידוש לבנה, נתלו האותיות והחלודה יחדיו על גדר, על גדת הרחוב, אל מול עיניהם של כל עוברי האורח בסביבה. בום טראח! אם צעדת לתומך, חושב על כלום, או על דבר מה, פתאום מכות בך המילים. אינך יכול להישאר אדיש. אתה עוצר רגע. קורא שוב. בודק אם הכוונה 'ילדות' בחולם או 'ילדות' בשורוק. שורוק. מנוקד בברור. אתה מתחיל לחשוב על הילדות שלך (בשורוק, או בחולם).. אחר כך אתה ממשיך ללכת לדרכך, אבל אתה כבר לא מה שהיית קודם לכן.

אתה אחר. אחר, כי פגשת שיר. בלי שהתכוונת, בהולכך ברחוב פגשת שיר, והשיר הזה הולך איתך. עכשיו אתה כבר מרים עיניים ורואה את כל מה שיש לקירות להביע, ומגלה ש.. אוהו! יש להם המון מה להביע. עכשיו אתה עצמך הופך להיות 'האורב'. אתה אורב לכל המילים האחרות שתגלה על הקירות. כעבור שתי דקות, שוב אותיות של קידוש לבנה. הפעם במקום חלודה התלבש הקיר בשלמה וורודה- משטח צבע ורוד בזוקה שנצבע כרקע, על קיר מתכתי של מוסך, ועליו השיר:

הפעם אתה שם לב לחתימת משוררת הקירות המסתורית: 'ניצן מינץ'. האם גם קודם היתה חתימה שלא שמת לב אליה? אם אינך ממהר ממש, בוודאי תחזור רגע לבדוק. אתה מוכרח פתאום לדעת. כן. בוודאי. אותה חתימה. החתימה בולטת מאד. איך לא שמת לב קודם? קודם היא, ניצן, ארבה לילדות שלה כמו אנס, וכעת דלתות נסגרות בפניה, ולצערה היא במציאות ולא בארץ הפלאות של עליסה. … אתה מתחיל לחשוב על הכותבת העלומה: מי היא? בת כמה? מהן הדלות הנסגרות בפניה? ולמה לעזאזל היא כותבת את שיריה ברחובות?? באין לך תשובות, תתהלך הלאה, ותחשוב אולי על הדלתות הנסגרות בארצותיך שלך, או על המושג 'פלאות', והאם הוא מוכרח להיות בניגוד למציאות או שהוא יכול להיות חלק ממנה, אם רק רוצים, ועוד מחשבות כאלה ואחרות, שקורות לך כששיר. אם יתמזל מסלולך ומזלך- תפגוש עוד שיר של ניצן המשוררת, אם לא, וודאי תדאג למצוא בקרוב עוד 'סידורים' באותו אזור זנוח של דרום תל אביב, ותדאג לא למהר באותו יום בו תשוב לשם, ותדאג להסתובב במסלולים מפותלים אורבי פלאות ושירים. כך תמצא עוד שיר אחד:

גם הפעם הרקע ורוד. הפעם המילים גדורות בציור של כף רגל גדולה. מי צייר את כף הרגל? אולי את הצייר מייצג הסמל של הגולגולת עם המכחולים, המופיע לצד שמה של ניצן? מה קשורה כף רגל? ולמה דווקא ורוד? ולמה דווקא כאן, בסמטה המוזנחת הזו? אתה מת לפגוש את ניצן ולשאול אותה מיליון שאלות, ויחד עם זאת, אתה פשוט נפעם מתופעת שירי הרחובות הזו, ופשוט נותן לליבך לטעום את המילים, ולראשך לחשוב את המחשבות שהמילים מעוררות בו. שירים קצרים. אותיות גדולות. מסביב, נוגנים את מקצבי השירים, מסגריות, נגריות ומוסכים. אחר כך תפגוש שיר שנכתב על שאריות עצים שהוצמדו לעמוד חשמל, גם הוא מעץ. יש לי חיבה מיוחדת לעצים עזובים", ניצן תגיד לי, לימים, לאחר שחקרתי ומצאתי אותה.

***

כשהתחלתי להסתובב בדרום תל אביב, חדרו אלי המילים מהקירות, ופשטו בכל הסמטאות והרחובות הפנימיים של ליבי. חדרו ביחד עם כל החלודה והורוד, וביחד עם כל העזובה וכל היופי שמסביב. הרחובות היו לי פתאום ל"ארץ פלאות" , שונה מכל התכליתיות הזו בה משמשים אותי הרחובות בדרך כלל- כשאני חולפת בם במהירות בכדי 'להגיע' אל מחוז חפצי. פתאום הייתי כמהלכת בתוך ספר שירה! *** בימים שאחר כך, לא נרגעתי, עד שמצאתי את ניצן, ועד ששאלתי אותה את מיליון השאלות. בימים שאחר כך חקרתי עוד ועוד את כל ה'דבר הזה' הנקרא- "אמנות הרחוב". בין כל האפשרויות והקטגוריות של "אמנות הרחוב", המציאה ניצן למעשה, ז'אנר משלה: "שירת רחוב .מאז שהיתה בת שמונה עשרה, כשהצבא הכביד עליה את עולו, היא החלה לשלוף שירים ממגרותיה, ולכתוב אותם על עצים שמצאה ברחובות, או על דלתות חלודות וקירות עזובים, תוך תשומת לב מרובה לחומר, צבע, קומפוזיציה ומיקום במרחב, ולעוד שיקולים אסתטיים ואמנותיים, שחלקם מייחדים את אמנות הרחוב- כמו ההתאמה בין היצירה למיקום שלה (קוראים לזה "sight specific" בשפת הגרפיטי( עבודה מותאמת מיקום שכזו היא למשל השיר שלה הכתוב על דלת קטנטנה (למה מיועדת דלת קטנטנה שכזו?) בקריית המלאכה:

והנה, סיפקתי לכם את יצר הסקרנות, וצרפתי תמונה עם ניצן בכבודה ובעצמה. כמה מפליא, לראות שמאחורי השירים עומדת אשה-נערה כה צעירה, חיכנית וחיננית. ניצן למדה כתיבה ואמנות ב'מנשר', ויצירותיה אכן משלבות את שתי אהבותיה אלה. "אין לי ספר שירים" אומרת לי ניצן. "העיר היא ספר השירים שלי". ואכן כך אני, שמצלמת כל שיר שלה שאני מוצאת בדרכי, אוספת את התמונות הללו בתיקיה במחשב, ויוצרת לי את 'ספר השירים של ניצן'- עותק מיוחד משלי. מסתבר שניצן היא נכדתה של לאה מג'רו מינץ, אמנית תל אביבית שהיתה ידועה בפסלי הנשים הגדולות מקרמיקה שלה, וגם בכך שהיא נכדתו של שמעון רוקח- ממייסדי נווה צדק.

ניצן היא אם כן נצר למשפחת רוקח הידועה, ואכן את אחת מתערוכות השירים- יצירות שלה, לצד עוד אמנים צעירים שאינם מוכרים עדיין, ראיתי שם, בבית רוקח שבנווה צדק. קירות הרחובות, קלטתי אז, הם מעין 'כוכב נולד' עבור אמנים מתחילים, אלו שעדיין לא 'ניצודו' על ידי הממסד המוכר, או שעדיין לא טיפסו במעלה הדרך הממסדית הארוכה של בתי ספר לאמנות ושל אוצרי מוזיאונים. אפשר להתחיל לצייר\לכתוב – ברחוב, ואם אתה מוכשר, בוודאי תתקדם משם הלאה. "אני מרגישה שהעיר זקוקה לי להיות לה לפה", אומרת ניצן. "יש לעיר הרבה דברים, אבל מילים אין לה, ולי יש. היא זקוקה לי בזה. גם כל הדברים העזובים הזרוקים ברחובות זקוקים לי כדי שאצור מהם משהו חדש, כדי שאכתוב עליהם שירים". זו שליחות מיוחדת שניצן מרגישה שהוטלה עליה על ידי אלוהים?.. יש לה קשר מיוחד עם אלוהים, היא מעידה.

כאן בתמונה, ביחד עם אמן נוסף בשם untay)) ואכן, היא ממלאה את שליחותה זו בנאמנות, ומפזרת לנו מילים למחשבה ברחבי העיר. בעיקר בחלקיה המוזנחים של העיר, משום שבמקומות אחרים, פועלי העיריה ימחקו את יצירותיה. כן, לא נשכח שאמנות הרחוב היא עדיין- 'אמנות אסורה', ובארץ ניתן לקבל עליה שנת מאסר.

לרוב- שיריה קצרים, אולם לעיתים, קיר גדול יותר, יאפשר לשיר ארוך יותר להכנס תחת כנפיו, כמו השיר המצמרר של ניצן על סבתה מוכת האלצהיימר :

אמנות רחוב, היא אמנות העכשיו. אין לדעת כמה זמן ישרדו היצירה\ השיר, על הקיר. לפני כמה שנים כתבה ניצן שירים על סלעים בחוף הים. הים ליחך את מילותיה. לאחר זמן מה הרוח והגשם שטפו אותן איתם. זמניות, היא חלק מאופייה של אמנות הרחוב. היום היא קיימת, מחר אולי לא. קצר וחולף. כמו הופעה. זהו מדיום שקורא תיגר על המשיכה שלנו להישארות הדברים ונצחיותם. הנה שיר שאהבתי מאד, ולא מזמן מישהו ריסס עליו ולא הותיר ממנו זכר. כעת הוא ממשיך להתקיים רק בתמונות של מי שכמוני, הספיק וצילם:

*** כדאי גם לכם לפעמים ללכת לשוטט ברחובות – לא 'לשם משהו'. כדאי לפקוח עיניים. ולב. אולי יזדמן לכם לפגוש שיר, או יצירה, משל אלו הבוחרים להיות בקשר מילולי- צבעוני עם העולם, דרך רחובותיו. אזי תהיו כהולכים במוזיאון פתוח, או בספר שירה, או למעשה- בשניהם גם יחד.


81 views
© כל הזכויות באתר זה שמורות לדינה שגב, סיורי אמנות רחוב וגרפיטי