מסע בעקבות הלב


יום ששווה לחיות אותו האם אי פעם אנחנו שואלים את עצמנו בסופו של יום : "היום הזה, כמה טוב הוא היה עבורי? " ויותר מכך- נניח ששאלנו שאלות בסופו של יום, או לפחות חשנו תחושות עמומות לגבי ימים טובים ופחות טובים, האם נשב להסיק מסקנות מרצף התשובות? האם ננסה לחשוב אילו דברים צריכים להתקיים בימים שלנו, כדי שהם יהיו טובים?! זוג האמנים- מאיה גלפמן ורועי אבידן, עשו זאת, ומצאו ש: טבע, יצירה, מפגשים משמעותיים עם אנשים, וחוויות חדשות ומעוררות השראה- אלו הדברים שהופכים עבורם ימים, מסתם יחידות של זמן שעובר, ליחידות משמעותיות! אל מול מסקנות שכאלו, האם אפשר להמשיך לתת לימים פשוט לעבור? ובכן כן. זה מה שרובנו עושים, ומתבלים את החיים מדי פעם בטיולים והרפתקאות, כדי שלפחות חלק מהימים יהיו 'ימים!'. מאיה ורועי ישבו להביט באורח החיים שלהם והבינו שהרבה רכיבים בו מצמצמים את האפשרויות של הדברים המשמעותיים עבורם מלקרות. "הבנו שאנחנו פשוט צריכים לברוא לנו מציאות בה הדברים האלו יקרו לנו כל יום", אומר לי רועי, והעיניים שלו פשוטות ומופלאות לי בו זמנית, בדיוק כמו שהמסקנה הזו שלו היא פשוטה ומופלאה בו זמנית.

לצאת מהמטריקס, ולשוט על פני נהר הימים "החלטנו לצאת למסע של שנה בארה"ב, בו נפגוש כל הזמן קהילות, ואנשים חדשים, ניצור אינטראקציות, ונגיב להם. נגיב בדרך הכי טובה שאנו יודעים להגיב בה- דרך האמנות. אנחנו מתחייבים ליצור בכל יום. לעיתים ניצור שנינו, מתוך החוויות והמפגשים שלנו, ולעיתים ניפגש עם קהילות, וניצור עם עוד הרבה אנשים ביחד". "במסע הזה החיים שלנו הופכים להיות מהלך אמנותי בפני עצמו. אנחנו מתחייבים למפגשים, מתחייבים להיות מושפעים ומשפיעים, מתחייבים לפתיחות גדולה אל העולם וזרימה עם מה שהימים יביאו, ואנחנו מתחייבים ליצירה יומיומית" רועי מסביר לי את מהותו של מסע 'שימו לב!' שלהם. בהמשך הם מספרים על מכירה וחיסול הבית וכל מה שיש להם כאן. הינתקות כמעט טוטאלית מכל 'אחיזה'. מאיה דואגת להדגיש לי: "חשוב להגיד שאנחנו אנשים מאד ביתיים. אוהבים להיות בבית. אוהבים לבשל לעצמנו. המסע הזה הוא לגמרי יציאה מאזור הנוחות. ובדיוק משום כך זה כנראה יהיה עבורנו פרוייקט משמעותי מאד- הן כאמנים והן כבני אדם". ואני מדמיינת אותם 'עושים להם בית' בתוך הוואן שהם יקנו וישפצו לצרכיהם. 'בית' זו תחושה, אני יודעת, ולא מטראז' וקירות, בדיוק כמו 'ימים', שהם לא רק כמויות של שעות. האם כל המסע האמנותי הזה יהיה ספונטני? ובכן, תוכנן מסלול כללי מעגלי, בין מדינות ארה"ב, נשלחו קולות קוראים לקהילות גופים ואנשים שרוצים ליזום מפגשים מיוחדים או פשוט לארח ולהכיר, ובתוך הגבולות המאד כלליים הללו- מאיה ורועי פשוט יתנו לחיים לזרום, והם ישוטו על פני נהר הימים כעלה על פני המים, עלה הפוגש את כל מה שנקרה בדרכו, וזורם עם הטבע בספונטניות והתאמה מושלמת. כשאתה בתוך המטריקס, אתה חוזר כל הזמן לאוטומטים ולאזורי הנוחות שלך. כשאתה יוצא ממנו- דברים חדשים בהכרח נבראים לך, ואתה נברא להם. "אנחנו ממש לא חיות של 'סושיאל מדיה'", הם מזכירים לי, ובכל זאת הם ילוו את המסע בבלוג המעדכן 'און -ליין' על כל מה שקורה ועל היצירות שנוצרו. עוד יציאה מאזור הנוחות, והתנסות חדשה עבורם.

לברוא, לפרק ולשבור אוטומטים אז איך בכלל הפגיש היקום את שתי הנפשות המיוחדות האלו? חברה משותפת, שהכירה את שניהם, אמרה למאיה שלא יתכן שהאיש הזה שעובד בחנות 'התו השמיני' בירושלים, מסתובב בעולם מבלי שהיא תכיר אותו. מאיה נכנעה לפגוש. לקח אמנם זמן עד שהאש הוצתה, אבל משהוצתה- היא הפכה לאש לוהטת ומאירה למרחקים. רועי למד ועסק ב'שיטת גרינברג', "שקשורה באופן ישיר לשבירת אוטומטים", הוא מדגיש לי. תשומת הלב הרגישה והמיוחדת של רועי, וחושיו המחודדים, גרמו לו בין היתר, לומר יום אחד לאחיו- אסף אבידן שעליו לעסוק במוזיקה, ולא בשום דבר אחר, ובהמשך גם לעזור ולהוביל את אחיו אל ההצלחות שלו. בעמדת 'מאחורי הקלעים' של המוזיקה הוא עבד עם אחיו במשך כשש שנים, ואחר כך גם עם להקת הבילויים. גם ב'סטארט אפ' הייטקיסטי הוא משך ידו, משהו שקשור גם הוא לעולם המוזיקה. בהמשך הדרך, כשהיה מוכן לצאת מאחורי הקלעים אל קדמת הבמה, הוא חבר אל מאיה ואל האמנות, ושיחרר בהדרגה את אחיזתו בכל עיסוקיו הקודמים. הוא 'אמן שמצלם' ("לא קורא לעצמי 'צלם' ", הוא אומר לי), וצילומיו הם מעין 'שירה ויזואלית'. תערוכה מצילומיו מוצגת כעת בבית אריאלה. במקביל הוא גם החל ליצור עם מאיה במרחב הציבורי.

מאיה נמשכה לאמנות עוד כנערה, אבל כשאמה ביקשה : 'במקום ללמוד אמנות, אולי תלמדי משהו יותר מעשי...', הלכה מאיה ללמוד במחלקה לעיצוב גרפי בשנקר. דווקא שם, בצד המעשי יותר של האמנות, היא קיבלה כלים חשובים מאד שמשמשים אותה כיום, כשהיא בצד הפחות מעשי של האמנות. "כלים כמו מה?" אני שואלת, והיא משיבה: "כלים בצורת שאלות: מה המסר שאת רוצה להעביר? מה האמצעים הכי טובים עבורך להעביר אותו? האם בדרכים ישירות או עקיפות? כאלה מן כלים", מאיה מחייכת את חיוכה המאיר, ומוסיפה "חוץ מזה, אני יכולה לבנות לעצמי אתר, לעצב גרפית כל דבר שאני צריכה. ארגז הכלים מימי בשנקר משמש אותי כל הזמן. זה מעולה", והשמש מצטרפת לחיוך שלה, כששלושתנו פוסעים ברחובות תל אביב, בין יצירת רחוב שכרגע סיימו, לבין חיפוש לוקיישן ליצירה הבאה. היצירה שזה עתה ליוויתי את בריאתה- היא המילה "קסם" שפורקה לאותיותיה- "ק קס קסם". אותיות אדומות שמודבקות על קיר תל אביבי. למה פורקו? "זו הסדרה הקבלית", הם עונים לי, ומסבירים שלפי הקבלה במילה נברא העולם, ובמילה מתפרק העולם. כלומר, אם אנחנו רוצים שמשהו יעלם מהעולם, נפרק את אותיות שמו, ואם נרצה שמשהו יתקיים בעולם, 'נבנה' אותו על ידי 'בניית' אותיות שמו. (כך גם את נחמן מאומן אנשי חב"ד מקיימים כל הזמן, על ידי 'בניית' אותיות שמו). סביב האותיות והקסם, האמנים מסדרים 'מולקולות ועורקי חיבור' עשויים צמר אדום. ולב קטן. כן, מוכרחים גם לב. היצירה הבאה שליוויתי את בריאתה ברחוב גם היא לב. יותר נכון שניים. קטנים. ממוסגרים במסגרת קרטון שהיא מעשה מחזור של מכסה קופסת נעליים . יצירות קטנות במכוון. ממוקמות במקומות שדורשים תשומת לב לראותם, במכוון. חומרים מתכלים במכוון. הרי זה כל העניין: הכל זמני, ומה שחשוב- מבקש תשומת לב.

למה ברחוב? למה דווקא ברחוב, ואיך זה התחיל? אני שואלת תמיד את כל אמני הרחוב, וגם כעת, את מאיה ורועי. לאט לאט אנחנו טווים את הסיפור כולו לפי סדר כרונולוגי. בפרוייקט הגמר של סיום הלימודים בשנקר – ב 2006, יצרה מאיה שש דיורמות (מעין מודל שהוא כמו תפאורה תלת מימדית..) לסצנות מתוך ספר ילדים. מנהל בית הספר עודד אותה לגשת עם זה לתחרות של בוגרים טריים. היא כמובן התקבלה. יצירות התחרות הזו הוצגו בתערוכה שנקראה "עיצוב בישראל, 2007". מיד אחר כך נסעו רועי ומאיה לטיול הגדול להודו. לאחר חצי שנה שם, הסתבר שאוצרת ממוזיאון תל אביב קלטה את מאיה בתערוכת הבוגרים ההיא, וכעת היא מציעה לה להשתתף בתערוכה במוזיאון. לא מסרבים להצעה שכזו. במקום להמשיך לדרום הודו, הם חזרו לארץ, וב 2008 הציגה מאיה בתערוכה "עולם קטן גדול", במוזיאון תל אביב". עד כאן, עולם האמנות הממוסד. הרחוב מופיע במערכה הבאה. מאיה יצרה תמהיל של שירה ואמנות, שהרגישה שראוי לו להיות נגיש באופן אינטימי אל מי שרוצה בו. היא חשבה שספר יתאים עבור היצירות הללו, יותר מאשר גלריה. היא פנתה למספר הוצאות ספרים, וקיבלה תשובות של 'כמעט', אבל אף 'כן'. (כי "להוציא לאור ספר של שירה ואמנות זה מאד לא כלכלי" וכד'). ושוב, רועי עם חושיו המיוחדים: "מה המטרה שלך, שיהיה ספר, או שהאמנות שלך תגיע לאנשים??" הוא שאל. "שתגיע לאנשים", מאיה ענתה. וכך, הם יצאו להדפיס את יצירותיה בבית דפוס, ותלו אותן כפוסטרים , עם נעצים, על עצים בשדרות תל אביב, כשמתחת מופיע כיתוב המציע למי שרוצה לקחת את היצירה הביתה, וגם אימייל דרכו ניתן לתקשר עם היוצרת. כל אלף הפוסטרים האמנותיים שחולקו בשדרה באותו סוף שבוע, הגיעו אל ליבותיהם ובתיהם של אנשים. כפי שאני נוכחת שוב ושוב מאז שאני חוקרת את אמנות הרחוב, ומראיינת אמנים- כשאתה שולח נדיבות לעולם (והרי מה היא אמנות רחוב, אם לא מתנות שהאמן מחלק בנדיבותו לאנשי העיר?!), היא תמיד מוצאת דרך לחזור עם מתנות כפולות ומכופלות בחזרה אליך. אל מאיה, המתנות שהגיעו מן הנדיבות, היו כתבה ותערוכה קבוצתית. מתנה נוספת היתה ההתאהבות המטורפת שלה בדרך התקשורת הזו עם העולם. פתאום אנשים כתבו לי לאימייל שהיא השאירה. פתאום הסתבר שהיא אינה זקוקה למתווך כדי להגיע עם האמנות שלה לאנשים. הדרך הישירה והמופלאה הזו של השארת אמנות ברחובות, אפשרה לה להרחיב את מנעד פעולותיה האמנותיות. עבורה, בין אם זה בקונטקסט של חלל סגור, או בקונטקסט של חלל אורבני פתוח, התמצית היא בכל מקרה אותה תמצית. "עבורי אין זה משנה אם זה לב קטן לרחוב, או משהו מורכב המיועד לתערוכה- העניין הוא אותו עניין: הוצאת הפנים שלי החוצה, והענקת 'חוויה' לאנשים אל מול האמנות שלי", היא מנסחת באזני את 'התמצית' שלה. מאיה אמנית של רגש. בעיניה- האנרגיה קיימת בכל מקרה, ובעיניה כל רגש הוא אנרגיה. אפשר לבחור מה לעשות עם האנרגיה הזו. "תמיד ניתן לבחור", היא אומרת לי, "ניתן תמיד להתמיר כל אנרגיה. אפשר לרקוד מפחד. אפשר לעשות אמנות מכעס". לרקוד מפחד. לעשות אמנות מכעס. הרי זה שיר, אני חושבת לעצמי. כמעט את כל מה שאני שומעת ממאיה ורועי, כנראה שאפשר להתמיר לשירים. במשך השנים מאז, השתתפה מאיה בעשרות תערוכות קבוצתיות בארץ ובעולם, והציגה מיצגים ותערוכות יחיד.

שימו לב! זהו שמו של הפרוייקט, שהחל כבר בשנים הראשונות של היצירה במרחב הציבורי- תחילה כמדבקת לב אדומה, עם הכיתוב- שימו לב, ובהמשך, עם לבבות הצמר האדומים והעדינים המוצבים בפינות אורבניות נסתרות, ואיתם מאיה מבקשת מהצופים לעצור לרגע, להביט סביב, וגם להביט פנימה, ולשים לב ללב. המסע שהם ניצבים בפתחו, מסע אמנותי בן 12 חודשים לארה"ב, הוא למעשה המשכו של הפרוייקט המתמשך הזה- רק הפעם באנגלית: "mind the heart!". את יריית הפתיחה הם ירו כאן בארץ, עוד בטרם הנסיעה, כשלא מזמן חילקו לכל מי שהגיע לאירוע, מדבקות של לבבות צמר אדומים (אותם יצרו אחד אחד!). רועי צילם כל אחד עם הלב שבחר, וכולנו נתבקשנו להדביק את הלב שקיבלנו במקום משמעותי עבורנו ולשלוח צילום עם המיקום, וגם הסבר קצר מדוע נבחר המיקום הזה. כל הצילומים יוצגו בתערוכה בבית תמי (מתנ"ס לב העיר, תל אביב). את הלב שקיבלתי בחרתי להדביק בליבה של שכונת פלורנטין, שלפני כמה שנים התאהבתי בה ונפעמתי מאמנות הרחוב המדברת אלי מן הרחובות והסמטאות שלה.

בפלורנטין אני עורכת כיום רבים מסיורי אמנות הרחוב שלי, ובמהלך אחד הסיורים הדבקתי את לב החוטים האדומים שלי, על פינת רחוב פלורנטין ושדרות וושינגטון. מוזמנים לחפש אותו (ואם תראו שם קבוצה, חפשו אותי בראשה, אולי אני ובדיוק 'מגלה' להם את קסמה של אמנות הרחוב). בעוד שנה, ללב החוטים האדום והקטן הזה שלי יהיו מאות של 'חברים', מוצמדים לקירות ערים, בכל רחבי ארצות הברית. אתר שימו לב- http://www.mindtheheart.org/

פוסטים בבלוג
בקרוב יהיו כאן פוסטים ששווה לחכות להם!
שווה להמשיך ולעקוב...
פוסטים אחרונים
 עקוב אחרינו בדף הפייסבוק
  • Facebook Classic
© כל הזכויות באתר זה שמורות לדינה שגב, סיורי אמנות רחוב וגרפיטי