סירת אינסוף

ב- 2007, כש"סטריט-ארט" עוד לא היה 'מגניב' ומחובק על ידי הממסד, היא כבר כתבה עליו בבלוג אורבני שפתחה. 

ייתכן שהיתה הראשונה בארץ שסיקרה באופן קבוע את אמנות הרחוב המקומית. 

"בבלוג ההוא כתבתי אולי  2000 פוסטים", היא אומרת לי, ואני כבר מתלהבת, ושואלת לשמו של הבלוג (ומדמיינת איך אני צוללת לתוכו, לאורך הלילות הבאים). "מחקתי את כולו!" היא עונה לי. "לקח לי 24 שעות רק למחוק את כל הפוסטים. היית מאמינה?!", היא מוסיפה. "העתקתי לי רק שלושים פוסטים שממש אהבתי, ואיתם פתחתי בלוג חדש. גם הוא כבר איננו. את הבלוג השלישי שפתחתי-  את אולי עוד תוכלי למצוא ברשת". (אכן מצאתי, וברור שצללתי אליו בלילה הבא).

אני מנסה להירגע מכל המידע הזה, ובייחוד מהידיעה על בלוג אורבני שנמחק במחי יד, בלוג עם 2000 פוסטים על אמנות הרחוב של ראשית הדרך בארץ, ועל האמנים ההם שאני מכנה "דור הנפילים של אמנות הרחוב הישראלית" (שמסתבר שהיא הכירה את כולם). 

אז שאלת אותי מתי התחלתי עם הסירה שלי", היא מזכירה לי, "אז זהו, התחלתי בערך אז, כשהתעניינתי וכתבתי על אמנות רחוב. 

אני ממשיכה לשאול ולחקור אותה, והיא עונה לי: "למה התחלתי? ככה. כי רציתי לעשות גם. כי רציתי להראות שגם בגיל חמישים אפשר לעשות  סטריט ארט. ולמה  סירה? כי רציתי לשים משהו אינטליגנטי ברחובות. אז לקחתי את הסירה הזו של האמן אריה ארוך, והוספתי לה דגל, והפכתי אותה לאמנות רחוב.

 בהמשך הסתבר לי שגם אריה ארוך לא המציא את צורת הסירה הזאת, אלא לקח אותה מאמן אחר, בן המאה ה 18, שפרסם ספר לימוד ואימון לציירים.

לא יאומן, אני חושבת לעצמי,  איך  סירתו של כריסטיאן לודולף ריינהולד, אמן מ 1784, שצייר אותה כתרגיל אימון בקו,  התגלגלה אל האמן אריה ארוך ("תרגיל בקו 8",  ציור פנדה על דיקט, 1968) וממנו אל בלוגרית הסטריט ארט החלוצה, שהחליטה להשיט את הסירה הזו ברחובות תל אביב. 

למעשה, זה לא יאומן באותה המידה כמו שלא יאומן ש"תתגלה" אלי ציירת הסירות  המסתורית הזו, שמעולם לא חתמה או הזדהתה כיוצרת שלה, בשום מקום. 

("אני אוהבת לשחק משחקי זהויות", היא אמרה לי בשיחה שלנו. גם את הבלוגים שלה לא פתחה בשמה האמיתי). 

אבל ככה זה. לפעמים  דברים מתגלגלים  באופן פִלאי!

מישהו שמכיר אותי פגש בה, וקיבל ממנה מדבקה קטנה עם ציור הסירה הזו. אני במקרה ראיתי את המדבקה. 

מן הרגע הפילאי ההוא, ועד שבשלו התנאים לראיון הזה, עברו הרבה חודשים של ציפיה מצידי, חודשים בהם סירת האינסוף המשיכה להופיע ברחובות, כשלעיתים לצידה הופיעו  טקסטים כמו- "שוקעת", "צוללת אל תהומות נפשי", וכדומה. 

ברור שעכשיו סופסוף יכולתי לשאול  גם על פשר הטקסטים  הללו.

" מה המטרה של כל מה שאת שואלת אותי?" היא שואלת אותי,  ואחר כך מתרצה ומספרת לי איך חלתה, ואיך נתנה לתחושותיה ביטוי, בצמוד לסירות הרחובות שלה.  

הראיון שלנו נקטע. היא התעייפה. התרופות הרבות ומשכחי הכאבים 'מסממים' אותה קצת, אמרה  לי. "בואי נמשיך בפעם אחרת", אמרה. "כן, אשמח שנקבע שוב",  עניתי. 

ה"שוב" הזה לא הגיע.  

המחלה הכריעה. 

מסתבר שגם לאינסוף

יש סוף. 

ומצד שני- 

גם לסוף..  יש אינסוף, 

משום  שהנה הסיפור לפניכם. והנה סירות האינסוף, ביחד עם סיפורה של החוקרת-כותבת-יוצרת החלוצה והמיוחדת הזו, ימשיכו לשייט עוד ועוד ברחובות, בים הצילומים באינטרנט, ועכשיו גם אולי  גם בים הלבבות שלכם. 

ועוד אנקדוטה קטנה-

באחד הימים מצאתי פיסת קיר כל כך מיוחדת, שבספונטניות של רגע עצרתי ויצרתי שם את אחד משירי הרחוב  שלי. כתבתי שם שיר על  סירה, ועל אינסוף וישסוף. לימים הסתבר לי שזה היה כמעט ממש מתחת לביתה של יוצרת סירות האינסוף האלמונית.

* גם השיר שלי כבר לא קיים. נמחק בנתיים. ככה זה  עם אמנות רחוב,  חייה לפעמים קצרים... 

בדיוק כפי שהחיים לעיתים קצרים משרצינו או קיווינו.

נ.ב

סיפרתי לכם כאן את סיפורה, מבלי לחשוף את זהותה.  אני עדיין מאפשרת לה לשחק עם סודיות וזהות.