אורן פישר- בצלאל של הנשמה

ממרחבי הצפון אל רחובות דרום תל אביב, ומשם אל פסגת עולם האמנות!!





אני מנסה להיזכר מתי היתה הפעם הראושנה שנתקלתי באורן. כלומר, בחותם שלו ברחובות. אני לא זוכרת. זה כאילו שהוא היה שם תמיד, חלק מהעיר. מחשבותיו המשורבטות הציצו אלי בכל מקום, כמו שיבוץ של אבנים טובות בתוך עדי.

בתקופה בה אני התחלתי לשוטט המון ברחובות דרום העיר, היו בפלורנטין שניים שלושה 'ציורי פיקאסו' שלו. הוא חתם אז בשם הרחוב 'fish air'. אחר כך זה התחלף והפך ל"אורן", בתוך מרחאות.


והיו השרבוטים. אחד היה ממש על מסלול הסיורים הקבוע שלי בפלורנטין, וריגש אותי בכל פעם מחדש .


"תתקשר לאמא". קוים פשוטים, ראש משושה, ידיי קו, ולב אדום כמו שילדים מציירים. הידיים אוחזות בשפורפרת של טלפון, ההיא מפעם עם ה


חוט המסולסל שיוצא ישר מהלב האדום. ומעל כתוב- 'תתקשר לאמא'. ברור שכל פעם הייתי מתקשרת מיד לאמא לשאול מה שלומה. ואם לא הספקתי, אז בלילה, שניה לפני שנרדמתי הייתי נזכרת בעיניים האלו של האיש המשושה של אורן, ובלב האדום, ומבטיחה לעצמי להתקשר מחר.





מתישהו צצה 'מפת פלורנטין', על דלת מחסן פינתי, בפלורנטין פינת הקישון. אורן פשוט כתב-צייר את כל מה שעבר לו בראש כשחשב על פלורנטין. אפשר היה לעמוד ליד מפת האסוציאציות ההיא שעה ארוכה, להכיר את פלורנטין דרך עיניו, להזדהות, לתהות, ובעיקר לחייך.












מפות האסוציאציות שלו הפכו ל'שפה'. אפשר היה למצוא בעיר עוד כאלו, והרבה פעמים רק אסוציאציה\מחשבה\אמירה אחת על איזשהו קיר. כמו סנדוויץ' של ילד עשיר\ סנדוויץ' של ילד עני, חתול מדרום תל אביב\ חתול מצפון תל אביב, וכדומה. מתישהו אורן איגד אסוציאציות בספר. זה אחד הספרים הכי מדליקים ומיוחדים שיש, ואיזה כיף להציץ בו מידי פעם. כשפגשתי את אורן יוצר את מפת האסוציאציות של תל אביב, על דלתות הזכוכית במסעדת סן רמו, בנגה. צילמתי אותו מעבר לזכוכית. אני ממש אוהבת את הצילום הזה.

צמוד למוזיאון תל אביב, על גדר בניה, אורן הוזמן להניח את האסוציאציות שלו לכל מה שישראלי. אפשר היה לבלות יומיים, כדי להצליח לראות את המפה כולה בתשומת לב. 'החוויה הישראלית'! מול מפות הסמלים-האסוציאטיביים הללו, בנושאים הכל כך מוכרים וכל כך ישראליים, התחושה היא שהראש שלך, והראש של אורן יוצאים יחד במחול אסוציאציות משותף.

ב 2014 קמה משונע. אורן הקים אותה ביחד עם האמן אנטון אברמוב. גלריה כל כך אחרת. לא גלריה ש'מסתכלת עליך מלמעלה', אלא כזו שכל אחד יכול היה להרגיש בה בבית. כל כך הרגשתי בה בבית, שהיו קבוצות שהבאתי לשם לשמוע הרצאה שלי ואחר כך שיח אמן עם אורן או אנטון. היו בה תערוכות משוגעות, ומיזמים אמנותיים- אקטיביסטיים.


כי אורן הוא כזה: תמיד בגובה העיניים (אפילו שהעיניים שלו ממש גבוהות), תמיד אקטיביסט, ותמיד באכפתיות חברתית- קהילתית גדולה. והוא כזה שכל מה שהוא עושה, נוצק בדמותו. כריזמה. השפעה. התלהבות. אהבה. אורן הוא כל הדברים האלו ביחד. ב 2017, נסגרה משונע (שמלכתחילה קמה לזמן קצוב, במבנה שהיה מועמד להריסה), ואורן עבר אל מיזם 'הבית האדום'. גם בבית האדום אפשר היה בקלות להרגיש בבית (גם לשם הבאתי קבוצות). הבית האדום היה לאבן שואבת של אמנות תרבות וקהילתיות, בשכונת שפירא, שכונה עם מגוון אוכלוסיות, ואתגרים מיוחדים, שהבית האדום עמד בהם באופן מופלא.

בין לבין היו לאורן המון תערוכות ומיזמים. קצרה היריעה מלספר על הכל, באמת מדובר באיש-טורבו! אבל אנסה לאסוף, לפחות חלקית. אז כדי לעשות סדר, בואו נלך לרגע על ציר הזמן: - אורן נולד ב 1984 בארה"ב.

- גדל ברעננה. - היה ילד שלא קל לו עם מסגרת וחוקים (בתיכון היה לו אישור מיוחד לצאת ולהיכנס כאוות נפשו). - שרות צבאי בנחל. "הצבא קצת ישר אותי", הוא מעיד. - אחרי הצבא והטיול שלאחריו, עבד 3 שנים כמנהל פרוייקט בחברת הבניה של אבא. מלט, ברזלים.. הכל. - עבר לגור בקיבוץ שניר, ולמד כלכלה ומנהל עסקים במכללת תל חי. - כאן חלה התפנית,כשתוך כדי הלימודים אורן מוצא עצמו אוסף עצים ופסולת, ומרכיב מהם פסלי דמויות. הפעולה הזאת משכה אותו אליה באובססיביות, עד כדי כך שהוא כבר הלך פחות ופחות לשעורים, והיה רק ניגש למבחנים. כשהדירה הקטנה התמלאה בפסלים, העניינים התחילו להתגלגל, באופן קסום: תערוכונת בפאב בכפר סאלד. ואחר כך בגלריה בראש פינה, ואז התערוכה "אנטרופיה", באיילת השחר, ואז- תערוכה בגלריה בתל אביב.


בנתיים, בשיטוטים במרחבי הצפון, הוא מגיע למתחמי בסיסי צהל נטושים, וחושב שזה יכול להיות מדליק ליצור דווקא שם אמנות. חושב, ויוזם! יוזם את פרוייקט "צבעי בסיס". עשרות אמנים יוצרים בשני בסיסים שונים, בשני ארועים, בשנים- 2012, 2013. יוזמה מרתקת. אלפי אנשים מגיעים לראות את התערוכה הכל כך אחרת הזאת (צפו בסרטונים ביוטיוב). בנתיים אורן מכיר המוני אמנים, והם אותו. "הבנתי שאני לא אמן של סטודיו בלבד. אני צריך אנשים ופרוייקטים סביבי", כך אורן מעיד על עצמו. וגם- "למדתי על עולם האמנות מהזוית האוצרותית והיזמית. בעצם למדתי את כללי המשחק תוך כדי עבודה", הוא מוסיף. בסיום הלימודים אורן עובר לתל אביב. בשלב הזה כבר היה ברור לו שהוא מחפש סטודיו. והוא מצא. מצא והקים את משונע, שהיה גלריה וסטודיו גם יחד. ומקום מפגש לקהילת אמנים וחברים. ואח"כ את 'הבית האדום'. ובתקופה הזו- שלל תערוכות, ומיזמים, וביניהם גם 'פרפורמנס' מרתק- שבו אורן הופך שוב ושוב ל'אורנה- מגדת העתידות', והוא מגיד עתידות לקהל הנכנס אחד אחד לאוהל, תוך שהוא מערבב קפה וצבעים, ונכנס לטראנס אמנותי-היפנוטי מיוחד, שאני, כשהייתי שם בעצמי, לא היה ברור לי אם אורנה היא סרקאזם על עניין מגידי העתידות, או האם מדובר פשוט בהצגה מצחיקה, או שהיא (הוא) באמת שם כדי להיות צינור של תיקשור. ובהתאם, גם לא היה לי ברור מה אני עצמי עושה שם. האם חוזה בהצגה מצחיקה, או סקראזם, או שבאמת אני מצפה לשמוע ממגדת העתידות המוזרה הזו דברים של אמת. כנראה שמה שהיה שם הוא גם וגם וגם. ובעיקר- מסע של שאלות מרתקות פנימה והחוצה. ואז- בום! הצגת תערוכה כאמן צעיר, ביריד הכי הרי- יריד "צבע טרי", שבו הוא זוכה בפרס היוקרתי "פרס הפטיש" של בית המכירות 'סות'ביס'.


והנה הגיעה הקורונה, שאיפשרה לו מרווח זמן ארוך מן הצפוי, בו היה שרוי בסטודיו הגדול של סרג' תירוש, ושם הוא שופך את כל הקרביים שלו אל תוך היצירות. ביולי 2021, נפתחת בגלריה של 'סות'ביס', ברוטשילד, התערוכה "נשמות", והופכת למוקד עליה לרגל. אנשים לא מפסיקים להגיע, ואורן לא מפסיק להתרגש. עולם האמנות קצת אוכל את הכובעף כי מסתבר שאמן יכול לצמוח ככה, מתוך עצמו, ולא רק מתוך המסלול המפרך של לימודי אמנות אקדמאיים. כן. אמן אוטודידקט! מסתבר שיש חיה כזאת.


ואני מבקרת בתערוכה, ומסקרת וכותבת בפוסטים שלי שוב ושוב שאורן למד באוניברסיטה שהכי קשה להתקבל אליה- האוניברסיטה הגבוהה של הלב! על התערוכה 'נשמות' אפשר לכתוב ספר. היא עצומה, ומגוונת, ורבת אמירות ורחשי לב: היא 'בית מקדש' של כל מה שעבר על אורן בראש ובלב התקופה הזו, בחלקה (בחדר הראשי), והיא 'קרביים שפוכים' בחלקה האחר(החדר הפנימי), והיא מלאת מבטי לב על המצב האנושי, שנצרבו בתחריטים (בקומה השניה), והיא סיפורים אנושיים שנמזגו אל הפסלים ארוכי הגפיים (בחדר הראשי וגם לאורך המדרגות), וכן, גם עבודת וידאו אחת יש בתערוכה, בה אורן רוקד 'ריקוד שמאני' שהוא גם 'אנטי ריקוד', דרכו הוא מפזר קצת להט במוסדות מדינה אפורים וקשים.







לסיום, אני מבקשת בעיקר לשים זרקור על הדרך! זרקור על כך שאפשר להתחיל מפרוייקט גרילה של אמנות רחוב בבסיסים נטושים, ושרבוטים ברחובות ולהגיע לבסוף לתערוכת ענק בגלריה של סות'ביס.


זרקור על כך שלעולם אין לדעת לאן הדרך בעצם מובילה. ובעיקר, זרקור על הדרך עוקפת הממסד שאורן סלל לעצמו: לא תואר ראשון ושני בבצלאל או פקולטה אמנותית אחרת, לא תיק עבודות מהוקצע, וקשרים עם מרצים לאמנות שיכולים לדחוף קדימה, תחת זאת- פיסול בפסולת, ומבצעי גרילה, והקמת גלריות אלטרנטיביות, והמון חברים אוהבים, שחלקם גם אמנים. אמנות שנולדת מדחיפות של הלב, ומאהבה ואכפתיות גדולה לאנשים ולסביבה. מסתבר שכשלומדים בפקולטה של הנשמה, אפשר להצליח גם ללא תארים מתאימים. אעז לומר שהתואר של עומק הנשמה הוא 'דוקטורט' לא פחות מוצלח מאלו של האקדמיה, ואולי אף יותר, ואני תקווה שאורן סלל את האפשרות הזו, גם עבור אלו שיבואו אחריו.




פוסטים בבלוג