להשאיר חותם

אנחנו כאן להרף. לא היינו לפני, ולא נהיה אחרי. פחד הסופיות משתק אותנו, אך מצד שני הוא אולי המנוע רב העוצמה של חיינו. כל עוד אנו כאן, יש לנו צורך להשאיר חותם. צורך להשאיר 'משהו מאיתנו', גם אחרינו.

"חותם הגוף", קרא יוראן לסטודיו שלו, החבוי בבניין ישן בלב פלורנטין. סטודיו מיוחד ויצירתי, חמים ומזמין, בדיוק כמו יוראן עצמו. מאז שהכרנו, ביקרתי כאן שוב ושוב. לפעמים הגעתי פשוט כדי לנוח ולפטפט קצת, להתכבד בחיוכים של יוראן, ביחד עם הכיבודים האמיתיים. על שולחן האורחים שלו תמיד היו עוגיות, סוכריות, פירות ומה לא, לצד הקפה שהציע. הרגשתי שם משהו מאד מחבק, שמשך אותי לבוא. בהמשך, הגעתי גם עם קבוצות שמחפשות עוד 'הפתעות', ואני לוקחת אותן לסיור מיוחד שכולל גם הצצה לגלריות ומפגשים עם אמנים מיוחדים. אז- מה בדיוק קורה, ב'חותם הגוף'? לכאן אפשר לבוא, להפקיד עצמך בידיו האמונות של יוראן, ולצאת עם 'יציקת גוף' של עצמך. לא יציקה של הגוף כולו, אלא חלק. כל חלק שתבחר: כפות ידיים של זוג לכבוד יום נישואין, כף רגל של תינוק שרק נולד, בטן הריונית, ואפילו יציקות פנים, על כל תוויהם הכי עדינים. כל היציקות יוצאות מדוייקות להפליא. מרקמו של העור האנושי, על כל 'קוי הטופוגרפיה' האישיים שעליו, וכן כל חריטה על טבעת, וכל ריס או שערה, כל אלו נראו בדיוק מירבי על גבי הפסל, ממש כמו במציאות, בזכות הפדנטיות האמנותית של יוראן. את תמהיל החומרים הוא פיתח בעצמו. הוא חיבר בין חומרים אקריליים כמו אלו של יציקות דנטאליות, לסיבים מיוחדים שמקנים חוזק כך שהפסלים לא יהיו שבירים מידי, והוסיף אצות ים מיובשות וטחונות שמקנות את התחושה של מרקם אנושי.


הרעיון של "life casting" הוא עתיק יומין. השתמשו בו בתרבויות עתיקות, בטקסי לוויה, כבסיס ליצירת פיסול או ציור דיוקנו של המת, או למטרות תיעוד ומחקר. ניתן למצוא מסיכות מוות של אגממנון היווני או של תות ענח'אמון המצרי, מן התרבויות העתיקות, ובהמשך, גם של- דנטה, בטהובן, נפוליאון ועוד ועוד אנשי תרבות ואצולה מתקופות מאוחרות יותר. בשבטים אפריקאיים מסויימים, מאמינים כי לבישת מסכת מוות של אדם מת על פניו של אדם חי יכולה להעניק את כוחו של הנפטר על העונד את המסכה.

את כל זה ועוד, יוראן היה מספר לקבוצות שלי, ואז עובר להסברים והדגמות של האמנות הייחודית שלו. ולי, בפגישות האישיות, הוא סיפר סיפורים אחרים, סיפורים מהחיים, על התקופה בה חי בארהב, על ערכות היצירה שהוא המציא ושיווק שם בקהילות היהודיות, על ההתעשרות שבאה לו אז בקלות, ועל השאלות שהגיעו בעקבותיה, שאלות של משמעות ו.. 'מה הטעם בכל הכסף הזה?'. מתישהו הוא מכר את כל הרכוש שצבר שם, ועם הכסף הזה יצא לשוטט במזרח. מתישהו, מפלס הכסף ירד, ומפלס הגעגועים לשייכות עלה, והוא חזר לארץ. כעת היה צריך להתחיל הכל מחדש, והרעיון של יציקות גוף, רעיון שפגש בעת שהותו בארה"ב (שם, כפי שסיפר לי, בעיקר 'שרירנים' השתמשו בזה) עלה בראשו, והוא החל לחקור את הנושא, לעשות ניסויים משלו, וכשהיה מוכן- פתח את הסטודיו. "רוצה עוד קפה?" "לא תודה, אני יורדת להתחיל סיור עוד רגע". ממש מתחת לסטודיו נמצאת נקודת המפגש של הסיורים שלי. לפעמים, כשיוראן היה מוטרד, היו לנו שיחות יותר כבדות, על מכאובי הלב, ועל קשיים כלכליים של אמנים ועצמאים-קטנים בארץ הקטנה והלא קלה הזו. אבל תמיד בסוף הכל נחתם בחיבוק חם. "מתי אתה בא איתי לסיור ברחובות?", שאלתי אותו כבר באחת הפעמים הראשונות בן נפגשנו. לקח זמן עד שהסתייע והתאים, ובאחת השבתות יוראן הגיע לסיור שלי בנחלת בנימין. "וואו! לא היה לי מושג כמה סיפורים יש מאחורי כל היצירות! תודה רבה על סיור נפלא", הוא התלהב. "בעצם.. גם אתה יכול להיות אמן רחוב", אמרתי את אשר עלה בראשי באותו רגע, "ואז בסיורים, אני אספר גם עליך", הבטחתי, מחייכת. "וואלה. רעיון!" הוא חייך חזרה, והעיניים שלו זרחו. קצת אחר כך הוא כבר הדביק כמה יציקות על קירות 'מוזיאון הרחוב' של נחלת בנימין.



"ומתי את באה ליציקה אצלי?", עכשיו היה תורי להתנסות במה שהוא עושה.

"את צריכה לבדוק אם את מצליחה לא לנשום במשך דקה",

הוא אמר לי בשיחת ההסבר המקדימה. בדקתי. מצליחה. ועדיין, כשהגעתי והוא מרח את שולי פניי בווזלין, והראה לי את הקערה המלאה בחומר היציקה שאליו אני צריכה 'לצלול', זה היה די מלחיץ. אכן, הפנים היצוקות שלי יצאו קצת לחוצות למראה. היה עליו עוד לעבוד 'עלי': שיופים, תיקונים וצביעה. הכל נעשה בעדינות וסבלנות רבה.


"נו, מתי את באה ונצא יחד למקם את היציקה שלך?"

"כבר בחרת מיקום?" הגיעו אלי הווטסאפים השואלים שלו, כשהדיוקן המפוסל שלי היה מוכן. באתי. וכן, בחרתי פינת קיר קטנה ומתאימה.

שעה אחר כך היצירה כבר היתה גמורה, וסביבה שיר שכתבתי בהשראתה.


כמה שבועות אחר כך יוראן הדביק יצירה נוספת בגלריית הגרפיטי המופלאה- "הקומה השביעית", בתחנה המרכזית. הפעם היה זה דיוקן של בחור שמסתכל הצידה, וכותרת היצירה: looking for love in all the wrong places.. שם מלנכולי ליצירה, חשבתי, אבל שמחתי שאני אוכל לספר על יוראן ואמנותו גם בסיורי התחנה המרכזית. ... יומיים אחר כך הגיעה ההודעה העצובה... יוראן בחר לסיים את חייו. ...

עברה כבר כמעט שנה. אני לא נרגעת. אי אפשר להרגע או להתרגל. אפשר רק להתנחם. להתנחם על נפש סוערת וכאובה, שמצאה לעצמה שקט. ... אמנות רחוב היא 'שעור בזמניות', אני תמיד אומרת. יוראן לימד אותי שגם חיי אדם הם שעור בזמניות. אנחנו כאן להרף.









פוסטים בבלוג
בקרוב יהיו כאן פוסטים ששווה לחכות להם!
שווה להמשיך ולעקוב...
פוסטים אחרונים