מוכרחה להשמיע קול!

אם אתם מסתובבים בדרום תל אביב, בטוח פגשתם בה, בדמות הנשית עם המבט המיוחד הזה, החולמני או העצוב, או אולי זה מבט תוהה-נוגה, או מתגעגע,והרי באמנות כמו באמנות- כל אחד יפרש את מבטה של הדמות המצויירת מן המקומות הפנימיים שלו. היא מצויירת בקו שחור, זורם ונקי, ורק שפתיה אדומות. בכל פעם שתפגשו בה, בוודאי תשימו לב שהפנים זהות, אבל השיער שלה מעוצב כל פעם קצת אחרת: פעם ארוך ופעם קצר יותר, גולש מטה, או מתפרע לו לכאן ולכאן.

לפעמים היא תציץ אליכם מפיסת עץ זרוקה לצד המדרכה או ממגש ישן שמישהו זרק לרחוב, לפעמים היא תזעקת את זעקתה השקטה מקירות העיר, ולפעמים, למי שתשומת ליבו פקוחה גם להפתעות הקטנטנות של אמנות הרחוב, תוכלו לפגוש אותה מציצה גם מתוך מדבקות קטנות, באינספור מקומות.

(סטיקרים- מדבקות, הם חלק מתמהיל אמנות הרחוב. פלורנטין, 2018)

בהרבה מן הפעמים יתווסף לציור גם כיתוב. "I need more", מתעקשת הדמות, וליתר בטחון, דמותה וקולה מוכפלים. על דלת ישנה פגשתי את הדמות אומרת לעצמה, ולי: "open doors for yourself". על דלת אחרת, היא ניסתה להרגיע לי את כל הפחדים: "have no fears". בתוך מסלול הסיור שלי בנחלת בנימין אנחנו פוגשים תמיד את זו שמכריזה: "create the change you want to see". בכל פעם התחושה והטקסט נשארים איתי עוד ועוד, גם כשאני כבר המשכתי הלאה ונפרדתי מן הדמות המצויירת.

(היצירה שהיא חלק מהסיורים שלי בנחלת בנימין, מאז שצויירה, בביקור של 2018)

מי היא הדמות שמאחורי הדמות? אני קופצת איתכם אחורה בזמן אל ינואר 2018, אז הופיעה הדמות התוהה לראשונה מול עיני, על קיר בתל אביב. לא היתה שם חתימה, רק שלוש אותיות מוזרות שאפשר היה לדמיין שהן אולי המילה ART כתובה באופן מחובר. ציור דומה נוסף הופיע, על קיר אחר. נשארתי תוהה, בדיוק כמו הדמות, תוהה מי צייר או ציירה, ומה הסיפור שלה. כרגיל, אני מתחילה לחפש ולחקור. ולשאול. ולנסות לחבר חיבורים, ולמצוא את האמנית המסתורית. הפעם, עוד לפני שחקירותי העלו דבר, פגשתי ציור שלישי, ובו לצד הדמות היתה גם חתימה: Sara Erenthal . בירור מהיר עם פייסבוק גילה שמדובר באמנית מניו יורק, ושהיא הגיעה לארץ לביקור בן חודש, ובכוונתה ליצור כאן, כמה שיותר. מיד כתבתי לה, ויומיים לאחר מכן כבר נפגשנו בפלורנטין, לקפה ושיחה, ואחר כך גם סיבוב יצירה :).

(ארנטל, מציירת 'ציורי גרילה', על חלונות זנוחים בדרום תל אביב, ואני מתעדת. ינואר 2018)

הנה הסיפור, כפי שסיפרה לי שרה עצמה בפגישה הראשונה ההיא ובאלו שאחריה, וכפי שהרכבתי כפאזל, משלל פיסות המידע שאספתי מאז: שרה נולדה במאה שערים, למשפחה אורתודוקסית מן הזרם הקיצוני של 'נטורי קרתא'. כשהיתה בת 3, עברה כל המשפחה לגור בברוקליין, ניו יורק, שם היא גדלה, בקרב הקהילה האורתודוקסית המקומית. היא היתה ילדה דעתנית, וסקרנית, אך לדעותיה ולשאלותיה לרוב לא ניתן מקום. גם את המשיכה שלה לציור לא ראו בעין יפה. יש תלם, ובו צריך ללכת. בחברה בה שרה גדלה, אין מקום לילדות שרוצות לבדוק מה קורה מחוץ לתלם. בהיותה בת 17 וחצי, חזרה המשפחה לארץ. מהר הם החלו במלאכת החיפוש אחר שידוך הולם לשרה, הנערה. משנמצא השידוך, ורגע לפני שהחיים הולכים וסוגרים עליה, הבינה שרה שאת החיים האלו שמועידים לה הוריה וכל סביבתה, היא לא תוכל לחיות.

מה עושה נערה שמרגישה שהחיים שלה אינם מתאימים להיות החיים שלה? מה תעשה מי שכל העולם שהיא מכירה אינו עולם שהיא מסוגלת לחיות בו, אבל אינה מכירה שום עולם אחר? שרה יצאה למסע אל הלא נודע, מסע של חיפוש אחר חיים שיהיו בתואם עם הנשמה המיוחדת שלה. המסע הזה נמשך עד היום. היא הגיעה ללמוד באולפן בקיבוץ פלמחים, ולאחר מכן התגייסה לצבא. לאחר שהשתחררה מצ.ה.ל, היא החליטה לנסוע לניו יורק, שם אולי תרגיש 'בבית'. היא לימדה את עצמה אט אט לחיות חיים עצמאיים, ולהצליח לשרוד ולהתפרנס, גם אם היא לבד בעולם, ללא שום משפחה שתתמוך בה ותהיה גב כלכלי, או נפשי. כמה שנים לאחר מכן, כשהגיעה לביקור בארץ, והרגישה שהיא עדיין מחפשת את משמעות חייה, ואת הדרך המתאימה לה בעולם הזה, קיבלה את עצת החברים הישראלים, ונסעה להודו, 'ארץ החיפוש העצמי', בעיני הרבה צעירים ישראלים. בהודו, אמרו לה החברים, דברים מתבהרים בנפש. מהודו היא אכן חזרה עם התבהרות: 'הנפש שלי זקוקה לאמנות. אמנות תהיה הריפוי והביטוי שלי'. פתאום הידיעה הזו היתה ברורה. אז הנה היא שוב היא בניו יורק, והנה, גם גמלה בה ההחלטה שאמנות היא הדבר שהיא מתמסרת לו. אבל... איך את מתחילה להיות 'אמנית' בשלב הזה, כשאת כבר כמעט בת שלושים, וכשאין אפשרות כלכלית ללימודים, ואת חייבת לרוץ הלאה עם החיים? ארנטל התחילה לצייר על כל מה שנקרה בדרכה. היא הולידה מתוכה את הדמות שהיא האלטר אגו של עצמה, וציירה אותה על כל פיסת פסולת שנזרקה לרחובות ונקרתה בדרכה, ועל כל קיר מוזנח שמצאה. היא הניחה את עצמה-המצויירת, על קירות העיר, שוב ושוב ושוב. מי שלא היתה לה 'נראות' לאורך כל החיים עד כה, מי שלא היה מקום לדעותיה ושאלותיה בילדותה, היתה מוכרחה עכשיו שיראו אותה. שכולם יראו אותה! שכל מי שהולך בעיר, יראה אותה. יראה את דמותה המתבוננת בכל מי שמוכן להתבונן בה, ואת המחשבות, התחושות והשאלות שעולות במוחה, ובליבה, אותן היא שופכת כטקסט, בצמוד לציורים. היופי עם אמנות הוא כמובן שדרכה ובזכותה יראה הצופה גם את עצמו. את חיפושיו שלו. את מסעות הנראות, היאוש, הפרידה, ההצלה, וההגשמה של עצמו.

(כשיצאנו מבית הקפה, כמו לפי הזמנה, היה שעון אל הקיר מזרן שנזרק. מיד הוא הפך לקנבס ציור, והפעם הדמות מכריזה וטוענת שכל דבר בעצם יכול להיות מקום לביטוי עצמי. אגב, מה שחשבתי שהוא המילה art, הוא החתימה- 'שרה', בסנסקריט).

ובכן, ב 2018 היא קפצה שוב לבקר בארץ,לשנות אווירה, לפגוש חברים, וכן, גם להפיץ את האמנות שבוערת בה בעוצמה. באותו ביקור בישראל, מלבד יצירות הגרילה שהיא יצרה ברחובות, וכמה קירות שהיא ציירה באישור, הציגה ארנטל גם תערוכת יחיד בגלריה המיוחדת של 'הבית האדום'. לצורך התערוכה היא אספה במשך שבועיים חפצים שנזרקו ברחבי השכונה, ועליהם ציירה. כל היצירות נמכרו. פסולת, מסתבר, יודעת להפוך לאמנות, ומסתבר שגם לאמנית אוטודידקטית כמו שרה יש מקום בשדה האמנות.

(פרט מן הקיר הגדול,שכולו "ארט-סייקל", מיחזור חפצים שנזרקו והפיכתם לאמנות. צילמתי בתערוכה בבית האדום).

לאחר ביקורה בארץ ב 2018, חזרה ארנטל לניו יורק, ומאז היא על מסלול עולה ומתפתח הןשל עצמה כאמנית, והן של ההכרה החיצונית בה ובאמנותה,אבל זהו מסלול איטי ומפרך. ואז באה הקורונה, והעולם נעצר. אפילו ניו-יורק נעצרה. בסגרים ארנטל מצאה עצמה תקועה ומשתגעת בדירה השכורה הישנה שבה גרה. והנה שוב, היא החליטה לשנות אווירה ולבוא לכמה חודשים לביקור בישראל, ארזה את עצמה ובאה. הפעם- פגשתי אותה בירושלים, בבר בו היא ציירה ציור שחובק את כל קירות המקום, והפעם לא רק הדמות ההיא, המוכרת, אלא תעוזה ציורית של תאוות מיניות. מעין אינטרפרטציה אמנותית עכשווית של ארנטל לקאמה-סוטרה. לרגע הרגשתי נבוכה, וברגע הבא נזכרתי והרגשתי שטוב שאמנות יודעת להוציא את הדברים החבויים האלו מן המרתפים שבתוך כולנו, לאור. לאחר שהות קצרה בירושלים עברה ארנטל ליפו. יצירותיה החלו להופיע ברחבי יפו, תל אביב, וגם חיפה וקיבוץ פלמחים וכל מקום אליו הגיעה. הדמות שלה הפעם, בביקור הזה, היא לרוב- חשופת שדיים, ומחזיקה עציץ של קקטוס, ולעיתים גם מניפה אגרוף אל על, ומבקשת לעצמה כוחות. בקרוב תציג ארנטל תערוכת סולו באוצרותו של ד"ר אלעד ירון. הדירה שהיא מתגוררת בה בעת שהותה ביפו היא דירה רעועה במיוחד, ללא מטבח ועם אסלה מאולתרת. נראה שהדירה הזו היא מטאפורה מושלמת-מצערת עבור ארנטל, שמאז גיל 17, ואולי אף קודם לכן, מחפשת אחר תחושת בית ושורשים, וכנראה בשום מקום וזמן לא הצליחה להרגיש באמת 'בבית' . התערוכה "דירה להשכיר" עוסקת בנושא 'בית', על מובניו הפשוטים והעמוקים- על הסדקים האמיתיים שבקירות, ועל אלו שבנפש. הדירה היפואית הזמנית תהפוך להיות גם גליה זמנית. ארנטל תתגורר בדירה גם בעת התערוכה. כמה מתאים לארנטל,שהאמנות היא הדרך העצמתית שלה לביטוי מסע חייה, להציג תערוכה שהיא בית, ובית שהוא תערוכה. התערוכה הנוכחית מהווה עוד נדבך בחיפוש המפרך של אישה ואמנית ישראלית- ניו יורקית, שבתוכה חיה עדיין גם הילדה האורתודוקסית האבודה, ושתיהן עדיין מחפשות לעצמן ... בית.